עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

"הפסק לחפש את הדרך אל האושר, התחל לראות את האושר שבדרך."
כתיבה היא הדרך שלי אל האושר :)

מוזמנים להגיב, לאהוב, לדבר.. אשמח לכל דבר :)
וכיוון שאין פה אפשרות לפרטי.. מוזמנים באינסטגרם such_random. תרגישו חופשי!
חברים
יהלוםVenusBlacKEyesיותםDo what I wantSurvives
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
לשם עפות ציפורים/יראת

לשם עפות ציפורים בעיניים סגורות:
צוללות חסרות דאגות
ומחכות.

תהום שהיה ולעולם לא ישוב
ריח ההדר והפריחה
עפות אל הלא נודע
מעבר לכל דמיון
סיפור ללא שם
•  פרק 1
•  פרק 2
Built by Shrapnel
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
ולפעמים
08/02/2019 00:00
YN71
החיים, שירים, דברים שכאלה, שקט
ולפעמים באים ימים של שקט מוחלט
בראש מתרוצצות מחשבות בעירבוביה
ומרוב שיש הרבה את לא שומעת דבר
את כמו צפה בבועה
הכל רועש מסביבך ואת מרוחקת

את רוצה לעשות משהו גדול
את רוצה לשבור שגרה
את רוצה לצאת מהבועה

את רוצה לישון לנצח
את רוצה לא להיות עייפה לעולם
את רוצה לצעוק לעולם
את רוצה להיות חופשייה

את רוצה להתאהב
את רוצה להנות
את רוצה לצאת, רוצה להשתחרר
את רוצה להיות את

אך מתי תביני
את מי שאת
והזמן חולף ועובר
ואת לא משתנה
את עולה ומשתבחת
גם אם נדמה לך שהכיוון הוא הפוך
צאי החוצה ותני חיוך
שקט ורעש
דמעות של שמחה וכאב
גשם ירד עליך וישטוף אותך
ירטיב ויכהה חושייך
עד כי לא תרגישי דבר
ותרצי לצעוק
דמעות וצעקות וחיוך על פנייך

עוד יום של שקט ורעש עבר
מחר תתעוררי ותשמעי
מחשבות ומחשבות תמיד נמצאות
שירים של רעש נותנים לך הפסקה
מהחיים הזורמים כמו הרוח המרפרפת, החמה
4 תגובות
כמה שאת יפה
18/06/2017 01:16
YN71
שירים
עוד לייק ועוד תגובה
אולי אני לא מספיק יפה
עוד ועוד היא רוצה
שיראו כולם איזה גוף יש לה

וזה לא מספיק
אולי אוריד פה פסיק?
אעלה את החצאית במעט
רק במעט, כמעט
גם את החולצה
לא צריך לראות אותה

עוד לייק ועוד תגובה
את לא רואה שאת עדיין יפה?
את לא צריכה להרים את החולצה
את לא צריכה לחשוב על דרך שונה

רק תהיי עצמך
ותראי איך כולם יסתובבו סביבך
עוד לייק ועוד תגובה
כמה שאת יפה!



---



נכתב תוך עשר דקות בערך, אבל קצר וקולע.
וואו, כמה זמן לא הייתי פה.. טוב לחזור :)
15 תגובות
Built by Shrapnel | נבנית מרסיסים - פרק 4
05/03/2017 23:23
YN71
החיים, דברים שכאלה, סיפורים
4

מורה כהה עור נכנס לכיתה ובאופן מפתיע כל הכיתה השתתקה.
"בוקר טוב כיתה." בירך המורה, "היום אמורה להגיע תלמידה חדשה לבית ספרינו, אז אנא התנהגו בהתאם." המשיך ואמר, ואחר סרק את הכיתה במבטו והתביית עלי. "אני רואה שכבר הגעת," חייך, "ברוכה הבאה. רוצה להציג את עצמך?"
עיני הכיתה כולה הופנו אלי.
"אה, אני סתיו, מישראל." אמרתי בלי לקום ממקומי. אף פעם לא הייתי טיפוס דברן במיוחד עם אנשים שלא הכרתי.
למורה זה הספיק והתחיל השיעור. התקשיתי להבין אבל ראיתי שככל שהשיעור עובר אני מבינה טיפה יותר. יהיה טוב.. חשבתי לעצמי.
שני לידי הייתה מרותקת לדברי המורה, כמו כל הכיתה. היה שקט מופתי, יכלו ממש להרגיש שזה לא ישראל.. ישראלים זה עם חצוף ורועש. אבל זה מה שמייחד אותנו, כזה הוא אופי ישראלי.
ככה עברו להן כמה שעות שבמהלכן כבר רציתי להרביץ לעצמי מרוב תסכול. מילא ספרות באנגלית, זה היה לי גם בבית, אבל מתמטיקה באנגלית? נשבר לי הראש.
כשנשמע הצלצול הגואל לארוחת הצהרים הודיתי לה' בלבי. אספתי את דבריי לראש השולחן והצטרפתי לשלישיית המוסקטרים אל עבר הגאולה, האוכל. שלישיית המוסקטרים... אני כל כך ספרותית שזה עצוב לפעמים. אבל דווקא התאים להם השם, הם לא הפסיקו לדבר ולעקוץ אחד את השני. לא יכולתי להפסיק לצחוק לידם, גם אם לפעמים הזדקקתי לתרגום.
חדר האוכל נראה ממש כמו בסרטים. מגשים וטבחים שמוזגים לך אוכל לצלחת ושולחנות עגולים והרבה אנשים. ורעש.
•••

"תסבירו לי רק דבר אחד, זה אוכל או חיקוי עלוב לאוכל?" בהיתי בצלחת שמולי ולא הייתי בטוחה אם מה שמונח עליה זה פסטה או מוח. "זה פסטה או מוח? או אפילו מעיים?" ביטאתי את מחשבותיי בקול ונעצתי את מזלגי בעיסה הלא מזוהה.
"מה שזה לא יהיה, אם אלה המעיים שלך אני קונה." נשמע קול מוכר.
"חולני." גיחכתי.
"אולי, אבל שווה את זה." יונתן קרץ לעברי והמשיך לדרכו.
שלושה פרצופים בהו בי מנסה לגלגל מהפסטה על מזלגי.
הרמתי את מבטי. "מה?" תהיתי. יש לי רוטב על הסנטר? או כל דבר מביך של יום ראשון אחר?
שני התעשתה ראשונה. "זה היה..."
"יונתן." השלמתי אותה. "ו...?"
"כן, יונתן." מלמלה.
הבטתי על שלושתם בשאלה.
"יונתן פשוט לא מסוג האנשים שידברו עם שביעיסטים כמונו. הוא ה-הגדרה לשמיניסט מתנשא." אמר קייל.
משכתי בכתפיי. "הוא לא היה נראה לי ככה."
קייל טפח קלות על ידי. בתוכי נרתעתי מעט, אך לא אמרתי דבר. "תאמיני לי, הוא כזה. את עוד תראי."
"טוב, אם אתם אומרים..." לא באמת כזה הפריע לי. באולפנה שלמדתי בה אמנם הייתה התנשאות, אך היינו מריצות דאחקות על כך כל הזמן. הייתי רגילה לזה.
שני הביטה בי ברצינות. "אם את לא רוצה להיפגע, תקשיבי לנו ותתרחקי. באמת."
"אם אני איפגע זה יהיה רק מהגוש מעיים הזה שאפילו לא מצליח להתעכל כמו שצריך." צחקתי.
קים יצאה מההלם ששרתה בו סופסוף וזרקה עלי שקית קטשופ. "איכס! אוכלים פה!"
"או לפחות מנסים." צחק קייל.
קים הביטה בצלחת של קייל, ומבטה עלה אליו. "אתה גם ככה אוכל הכל, יש לך קיבה מבטון." רטנה.
"מה לעשות, אני כל כך חתיך ושרירי, משהו צריך להישרף שם בדרך." גיחך וניפח את שריריו.
"אין אפילו טיפת היגיון במה שאמרת עכשיו." רטנה שוב קים.
התחלתי להבין על מה שני דיברה כשאמרה שיהיה קשה להתרכז עם זוג היונים הזה שיושב מולי.
שניהם גרמו לי להתגעגע מעט אל אביטל, אבל בעיקר אל איתן.
את איתן הכרתי בדרך מביכה באתר בלוגים. רע, אני יודעת. בהתחלה ממש שנאנו אחד את השניה, היינו משתלחים אחד בשנייה בלי סוף יום וליל. עד שהבנתי שאיתן בעצם גזל לי את כל הימים והלילות מאז שהכרתי אותו, הרי הייתי מדברת איתו כל הזמן. לא היה יום אחד שלא דיברתי איתו. לאט לאט הקשר שלנו התהדק ומהשנאה צמחה אהבה.
כי כמו שאומרים, הגבול בין אהבה לשנאה הוא דק מאוד.
החיים אולי נראו ורודים, אך זה לא היה כך.
צליל הודעה נשמע מהפלאפון שלי. העפתי בו מבט קצר ועיקמתי את פניי. מדברים על החמור...
"חיה?"
אוי לא.


---


די, אני יודעת שזה מאוד קצר. אבל הגעתי למסקנה - אני לא כותבת פרקים, אני כותבת חלקים. כשאחליט לשכתב ולסדר מחדש הרבה פרקים פה יהפכו לפרק אחד. כרגע אני פשוט כותבת רציף ומפרסמת כשאני מחליטה שדי לי בזה.
זהו. מסקנה מדהימה.

שתפו אותי במה שאתם חושבים, הכל חוץ מהאורך! עליו קיבלתם הסבר ;)
רק תדברו ותשעשעו אותי, משעמם לי פה בבית החולים ואני משתגעתתתת
3 תגובות
את יודעת שאת לא יודעת
07/02/2017 01:24
YN71
החיים, געגועים, שירים, דברים שכאלה

אין לי כוח. לא, יותר נכון שאין לי אומץ. 
אין לי אומץ להודות בפני עצמי שאני כן כמו כולם, בזה. 
בעניין הזה ספציפית, כן, אני אישה. 
לגיטימי לא? 
כן, בהחלט. 
אני לא מוכנה להודות בזה אפילו בפני עצמי, כי זה כזה קלישאתי. 
וכשאני אוציא את זה לכתב זה יהיה אפילו יותר גרוע, כי הראש שלי יצליח לסדר את זה סופסוף. 
ואז כולם יגידו שזה בסדר גמור, לגיטימי לגמרי, את אישה גאדאמט. 
מה יש לך? למה את לא מוכנה להודות בזה? 
תודי בזה. זה לגיטימי, תודי כבר. 

אני גם רוצה גבר. כן, זה חסר לי. 
אני רוצה אחד לצאת איתו לפעמים, אחד ש 

כל התמונות האלה של כולן עם הגבר שלהן 
זה צובט בלב. כן. 
העין לפעמים נתקעת על התמונה כמה שניות יותר ממה שצריך 
כן, אני גם רוצה אחד כזה. 

וזהו, נשארו לי עוד חודשיים. 60 ימים. 
איך הכל תמיד סובב אצלי סביב זה? 
אבל מה את חושבת, שזה יתקן הכל כבמטה קסם? 
זה הרי הכל אשליה. 
את לא יכולה לדעת מה יהיה, הכל רק דמיונות שאת לא יכולה לדעת אם הם יתגשמו. 
אבל אפילו לדמיונות את לא כל כך נותנת מקום, שמת לב? 
כי את יודעת 
את יודעת שהכל אשליה. את יודעת שאת לא יודעת. 
את נותנת לזמן לרוץ מהר, סופרת כל יום ושבוע שעוברים 
אבל יש בך גם חלק שמפחד מכל זה, מכל מה שבחרת בעצמך 
חודשיים זה לא הרבה זמן. לא הרבה זמן בכלל. 

היד נתקעה במקומה? רואה, את מפחדת. 
את לא יודעת מה לחשוב. 
זה גם נראה לך יותר קרוב מאי פעם, את יודעת למה. 
יהיה בסדר, ילדה. לכי לשם, את לא תראי אותו, יהיה לך טוב. 
את בחרת את זה! ואת תעמדי בהכל כמו גדולה. 
תמשיכי לספור את השבועות, אל תפחדי. 
זה מתקרב, ויהיה לך טוב. הרי את זו שתמיד אומרת שהראש שלך פתוח, שאת באה בראש נקי. 

נכון, אני באמת חושבת ככה. 
הראש שלי נקי. 

תראי, הכל יהיה בסדר. 
טוב, לא הכל, אבל יהיה. 

(את יודעת שאת לא יודעת 17/1/16)
•••

כמו שאפשר לראות, כתבתי את הקטע הזה לפני שנה, חודשיים לפני הגיוס. וואו כמה השתנה מאז... אין מה להגיד.
הוא כבר לא בסיפור בכלל, אירוני לא? כמה פחדתי ממה שיהיה איתו, כמה פחדתי מזה שנפלתי על הבסיס שלו מכל הבסיסים בארץ, כמה דאגתי... וכמה הכל התברר כלא מפחיד ולא מדאיג בכלל.
היום אני בכלל לא חושבת עליו אפילו, חוץ מפעם בחצי שנה שהוא זורק לי איזה מילה ושואל מה איתי, רק אז אני נזכרת בו קצת. וגם זה ממש קצת, סתם בתהיה קלה ולא מעניינת. כי בכל זאת עברתי איתו הרבה. אבל זה נגמר.
הוא לא מעניין אותי יותר.
יש לי אנשים חדשים בחיי. סופסוף מחקתי את כל הישנים מהתקופות הישנות, זה רק מוכיח שהם כבר ממש לא משפיעים עלי ואני בעולם אחר לגמרי שלא רוצה בהם בפנים.
נכון שאני לא מרוצה מכל החיים שלי כרגע ומכל הנוכחים בהם, אבל הם חיים חדשים. ואני חושבת שגם הרבה יותר טובים מאז.

ואז, איכשהו, אני מוצאת את עצמי מחפשת סתם משהו תמים לחלוטין באינטרנט, ומגיעה לדברים על.. נשיקות? ונשיקות צרפתיות?
ואני שואלת את עצמי,
מה. מאיפה זה הגיע ומאיפה בכלל הגעת לזה ככה בלי כוונה בכלל. כי הבעיה שלך שהמשכת לקרוא על זה. עוד פעם את סקרנית... אולי בגלל ה"נשיקה" הכושלת שהייתה לך איתו וסתם נזכרת בה פתאום באמצע היום אחרי ששמעת שלחברה טובה שלך יש חבר שוב והם אפילו נפגשו, היום. כאלה מתוקים.
את תגידי לעצמך...
יראת. את מקנאה? כן כן, תדברי לעצמך. כולם עושים את זה, גם אם הם לא מוכנים להודות בזה (תודו).
אולי באמת. אין תשובה. 

טוב, כן. קצת. כי,
השיר לפני שנה תקף שוב. עדיין.
איזה כיף.
3 תגובות
זה מה שנשאר
17/01/2017 01:57
YN71
החיים, דברים שכאלה
מה שנשאר זה רק בכי צורב וכאב בלב. ולא, אני לא מדברת על חבר ששבר את הלב לאחר.

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 הבא »