כן, סתם עוד יום של שגרה. עבודה. כרגיל.
אבל מה? פתאום קלטתי שזה בעצם ה17 לחודש, משמע שיש לי חוקיות. זה מעניין. מה זה בעצם, עוד יום של יום הולדת? בדיוק בשבילי.
ומה הכי שימח אותי ביום הזה? מה שמשמח אותי כל סוף יום בזמן האחרון, לראות את השמחה של החיילים כשאני מביאה להם את הסופגניות והדברים שנשארו. הם כאלו חמודים, ולמרות זאת הם תקועים כל הזמן בשמירות.. וכל פעם אותם החיילים. איך אמר לי אחד מהם היום, מבוקר עד ערב כל יום מחדש. כל יום. לא ינום ולא ישן שומר ישראל..
אז כן. האהבה פה לחיילים כל כך מדהימה. וזה שוב גורם לי לחזור למחשבות של.. נו. מתי כבר יגיע תורי. כמה אני יכולה לחכות.
אבל לשם שינוי, בניגוד לכל פעם אחרת שהדיכאון טיפה הציף אותי למחשבה הזאת, הפעם חשבתי לעצמי איך שהזמן טס לי. ככה בין הידיים. וזה כל כך כיף. תכף יגיע גם תורי.
ואז אולי אהיה שבוזה כמו כולם, ואסבול הרבה שצ, אבל למי אכפת. להיות שנה בחופש זה יותר מדי בשבילי. שצ או לא, לא אכפת לי.
ודבר אחרון שהכי שימח אותי, זה שחזרתי לכתוב. התגעגעתי לתחושה הזאת :)
(17/11/15)
---
כן, זה נכתב לפני כמעט שנה. מאז כבר הספקתי לעבור הרבה, גם את הגיוס. ואת הטירונות. וכבר כמה זמן בגדוד..
והכי חשוב? מכירים את המשפט "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו"? אז כן, כבר הספקתי לחוות את הטוב שיש באנשים. כמו שלפני שנה אני דאגתי להם והרגשתי גאווה עצומה כל פעם שראיתי אותם, עכשיו אני בצד השני. וזה מרגש כל כך.
למרות שזה לא קל בכלל. צבא זה אף פעם לא קל, כמעט לכולם אני מניחה, קל וחומר כשאת לוחמת (כן). צבא זה אחריות, זה לא להירדם בשמירה (הכי קשה עד היום!), זה לסגור בלי סוף ולראות יותר חול ואבנים מבית, זה לא לישון כמעט בכלל, זה לא לראות את אחים שלך גדלים ואת חברות שלך מתקדמות בחיים כי את בחרת להיות פה והן הלכו בדרך המקובלת לשירות לאומי (כן, אני דתיה).
אבל האמת, במחשבה שניה בין הדברים הלא קלים שעברתי פה זה דווקא לשמור על עצמי. זה כל כך קשה ולא פשוט לשמור פה על החינוך שגדלתי ואהבתי ועל כל הכללים שגם אם לא תמיד מבינים אותם צריך לעשות אותם. קשה לי. כן, קשה לי. אבל אם לא קשה בחיים זה לא סימן טוב. קשה זה מחשל, זה בונה. כל החוויה הזאת פה בונה אותי לאט לאט.
ואז עם כל זה לראות שגם אותי הקטנה מעריכים ומנסים לעזור כמה שיותר, שמאמינים בי כל יום מחדש גם כשאני טועה וזה קורה הרבה.. גם אז תומכים בי והאזרחים מבחוץ ממשיכים לרגש ולאהוב למרות שאף אחד לא באמת יודע מה אנחנו עושים באמת, זה לא משנה להם.
מרגש אותי לראות שגם אני הייתי כזאת, גם אני הערכתי. והנה אני פה עכשיו, בקצה הארץ ורחוק מהבית, בצד השני של המערכה.
וזהו. יהיה טוב, גם אם קשה. כי - קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים!
;){kind=link}