עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

"הפסק לחפש את הדרך אל האושר, התחל לראות את האושר שבדרך."
כתיבה היא הדרך שלי אל האושר :)

מוזמנים להגיב, לאהוב, לדבר.. אשמח לכל דבר :)
וכיוון שאין פה אפשרות לפרטי.. מוזמנים באינסטגרם such_random. תרגישו חופשי!
חברים
יהלוםsunshineBlacKEyesיותםDo what I wantIM AL
Survivesרות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
לשם עפות ציפורים/יראת

לשם עפות ציפורים בעיניים סגורות:
צוללות חסרות דאגות
ומחכות.

תהום שהיה ולעולם לא ישוב
ריח ההדר והפריחה
עפות אל הלא נודע
מעבר לכל דמיון
סיפור ללא שם
•  פרק 1
•  פרק 2
Built by Shrapnel
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4

סיפור ללא שם - פרק 1

26/09/2016 14:53
YN71
סיפורים, סיפור ללא שם

סיפור ללא שם, זהו הסיפור שדיברתי עליו בפוסט לילה וקר. זה סיפור שאני כותבת כבר יותר מדי זמן, וכרגע הוא לא מתקדם יותר מדי מפאת חוסר נוראי בזמן, אבל בכל זאת אני מאוד אוהבת אותו. יגיע היום והוא באמת יתקדם... בכל אופן רציתי לשתף במה שקיים כרגע, גם אם זה לא הרבה. נראה לי כבר הבנתם שאני אוהבת תמיד לשמוע שיפור ושימור, או סתם לאהוב, כל דבר משמח אותי. גם אם זה פחות טוב, זה בונה. זהו. אמנם זה קצת ארוך אבל לא נורא :)



---



1


היה זה לילה סוער במיוחד.

הגשם דפק בחלונות והוטח במדרכות ובכבישים בכוח, רעמים נשמעו וברקים מרשימים הופיעו בתדירות גבוהה למדי, וברחובות הצרים זרמו המים כנהרות והציפו את כל האזור.

אך הדבר לא הפריע לאיש. וכי למה שיפריע? כולם שהו בביתם, אלה שקועים בשינה עמוקה, אלה תקועים מול מסך כלשהוא, אלה עובדים. סערות כמו הנוכחית המשתוללת הן דבר רגיל. אין ממה להתרגש.

כולם שהו בביתם, חוץ ממנו.

 

*

 

דפיקות חזקות ובהולות נשמעו על דלת הכניסה המובילה אל תוך בית האומנה של הקרקס.

אף אחד לא שמע אותן, כולם כאילו קפאו במקומם. רגע התהלכו כחיים ונושמים, ורגע לאחר-מכן קפאו כמתים באמצע התהלכותם.

רק אחד לא קפא. המנהל.

תחילה לא שם לבו לדפיקות שנשמעו, חשב שלא אכפת לו מי נמצא מאחורי הדלת, מצדו שיקפא מקור. אך מחשבה זו הוקפאה במוחו מיד בסיומה ונשתלה שם הוראה שונה.

המנהל הסתובב כך שפניו פנו אל הדלת, ידו התרוממה מאליה אל מצחו בתנועת הצדעה ושתי מילים בודדות יצאו מפיו.

"פותח. הדלת."

רגל ימינו התרוממה ומיד אחריה התרוממה גם שמאלו.

ימין-שמאל. ימין-שמאל.

כך צעד עד לדלת, כרובוט הממלא פקודה שהוטלה עליו.

ימין-שמאל. ימין-שמאל.

דלת בית האומנה נפתחה. בפתח לא היה איש, אך קול מהדהד נשמע בחלל.

"שלום מר מילר. בעוד שניות ספורות תופיע לפניך חבילת בדים. בתוכה יהיה ילד כבן שנה ושמונה חודשים. ילד מיוחד. אתה תיקח את חבילת הבדים המדוברת בידיך, ותכניס אותה אל תוך בית האומנה שלך. מחר בבוקר תקום ממשכבך ותתייחס אל הילד כאל כל ילדי בית האומנה. לא תזכור דבר מן המתרחש כאן. הדבר היחיד שתזכור יהיו המילים האלו – ניקו בטלר, 11/2/1996, ילד נטוש. אף אחד לא יזכור מה התרחש כאן. הכל ימשך כרגיל, כמו שהיה, וניקו יהיה ילד בית האומנה כאילו היה מאז ומתמיד."

הקול המהדהד גווע.

הרכין המנהל ראשו לרצפה, וכמו שאמר הקול, חבילת בדים הייתה מונחת על שטיח הכניסה.

ירדו ידיו באיטיות רובוטית, תפסו החבילה והרימוה ממקומה על הרצפה.

כשהחבילה בידיו חזר כבאותה דרך שבא.

חצי סיבוב. גב לדלת.

הדלת נסגרה כאילו לא נפתחה מעולם.

רגל ימין. רגל שמאל.

ימין-שמאל. ימין-שמאל.

עוד פקודה שתולה.

"מניח. החבילה. ברצפה."

הנחת החבילה על הרצפה, שוב בתנועות רובוטיות.

חבילת הבדים החלה להתנענע ושכבת הבד הראשונה התקלפה. שכבת הבד השנייה. השלישית.

פקודה.

"מסתובב."

המנהל הסתובב, כך שגבו פנה לחבילת הבדים הקרועים. בינתיים מאחוריו התגלה ראש קטן בעל שיער חלק ושחור כפחם, עיניים כחולות וצלולות כמעמקי הים וגוף קטן ורזה. הדמות התרוממה לאיטה מתוך חבילת הבדים שעטפה אותה ונעמדה במקומה.

פקודה.

"מסתובב. חזרה."

המנהל הסתובב ונתקל ישר בעיניו של הילד. עיניו של הילד בהקו בצבע מסנוור, ונראו כשולחות קרן ישירה אל תוך עיניו של המנהל.

זיכרון יחיד.

"ניקו בטלר, 11/2/1996, ילד נטוש."

פתאום זה נגמר.

המנהל וכולם התנערו מקיפאונם והמשיכו במלאכתם כאילו לא קרו דברים מעולם.

הם לא יזכרו כלום. בדיוק כנאמר.

 

*

 

עברה חצי שנה מאז.

ניקו הועבד בלא רחמים. רק למד ללכת, וכבר מנקה. רק למד לדבר, וכבר מחויב לנאום.

חיים קשים.

באיזשהו מובן איבד ניקו את ילדותו ואת שנות הלמידה, וזה מה שהכי עזר להתחשלותו כילד קטן. הוא איבד את מה שכל ילד נורמלי בגילו עובר – משפחה חמה ועוזרת, גדילה והתפתחות לפי יכולתו. הוא בעצם איבד הכל. פשוט הכל. במקום כל זאת הוכרח ללמוד ללכת, לדבר ולתפקד לבדו. אבל בעזרת הסבל הזה למד כבר מהגיל הקטן הזה לסמוך רק על עצמו, ולא על אף אחד אחר בסביבתו.

בתחילה ניסה להיעזר באנשי הצוות שנתקל בהם במקרה, או בשאר הילדים היותר בוגרים, אך לאחר שנתקל בהתנגדות החריפה מצדם ויתר בלית ברירה על הישועה שלא הגיעה מכיוונם, וכך התחיל בתהליך ההתחשלות שעברו רוב הבוגרים בפנימייה.

הדברים האלו נשמעים כל-כך לא אמינים. כל-כך לא מציאותיים. איך יכול ילד מסכן בן שלוש שנים ללמוד לבדו לתפקד בחיים ללא עזרה חיצונית? איך יכול? אין בכך טיפת הגיון.

אך זה קרה גם קרה. לצערו או לא לצערו של ניקו, זה מה שקרה.

וכך חי את חייו.


אף פעם לא הבין בדיוק מה הוא. מי הוא. איך הגיע למקום המבחיל הזה שהוא חי בו, מי הם הוריו. אבל לא היה לו את מי לשאול. בבית האומנה לא היה מקום לדיבורים, ובטח שלא לשאלות. בבית האומנה הילדים היו מקור העבדה למנהל ותו לא. הם אפילו לא היו ילדים. בשבילו הם היו סתם חיות מטרד שנוצרו רק כדי לשרתו ולא יותר מזה. מכונות חיות. זה מה שהיו.

אך כמו כל ילד קטן רצה ניקו תשובות לשאלות הללו. רצה לדעת לפחות מי הוא. אפילו את שמו לא ידע. אבל המשימה נראתה בלתי אפשרית.

יום אחד אזר אומץ וניגש למנהל, למרות פחדיו. אך ברגע שהתקרב אל טווח הראייה שלו, קיבל מבט חודר ונוקשה. "מה מעשיך כאן?" אמר הלז בקול מאיים.

ניקו קיבל רגליים קרות, אך לא רצה לפספס את ההזדמנות. והוא ידע שלא תהיה עוד כזאת. "אני רק..." החל להגיד. אך הניסיון היה לשווא. שריקה אחת של המנהל וכבר הוא מוחזק באלימות על-ידי שני הבריונים שתפסוהו כל אחד בצד אחר, ובכוח. כוח לוחץ וכואב.

הבריונים החלו לגרור אותו על הרצפות.

אך ניקו לא וויתר. למרות שידע שסיכוייו קלושים לחלוטין מול השניים.

הוא נאבק להסתכל ישר בעיני המנהל.

"רוצה לדעת מי אני!" צעק נואשות.

המנהל נראה כקופא על מקומו. אפילו אחיזתם של הבריונים התרופפה.

קרן אור הופיעה באוויר בין ניקו למנהל.

עיניו של המנהל זהרו. מפיו יצא משפט בודד אחד.

"ניקו בטלר, 11/2/1996, ילד נטוש."

ואז נעלם הקסם. קרן האור נעלמה ועיניו של המנהל חזרו לקדמותן.

אבל משהו בפניו נראה שונה.

הוא נראה מבולבל.

והמנהל אף פעם לא מבולבל. אף פעם.

ניקו ניצל את ההזדמנות וברח משם, רועד כולו.

מה קרה שם הרגע? מה?

 

***


לילה הקטנה הסתכלה עמוק בתוך עיני אמה האהובה.

"אני חייבת ללכת," לחשה אמה בקול רך.

לילה הביטה בה בעיניים מלאות תמימות וצחוק ילדות. היא כרכה את שתי ידיה הקטנות סביב גופה המגונן והמחבק של אמה. "אל תלכי, אמא." בכתה לתוכה.

אמה עטפה אותה בחיבוק אימהי. "אין לי ברירה, מתוקתי," נאנחה, "זה לא נתון לשליטתי." מרירות נשמעה בקולה.

"מה זאת אומרת שזה לא נתון לשליטתך? את יכולה הכל, את שולטת בהכל!"

אמה של לילה צחקה למשמע התום והאמונה הרבים הנמצאים אצל בתה הקטנה, לילה שלה. לבה נצבט למחשבה, אך לא הייתה לה ברירה. "אני אחזור." הבטיחה בקול חסר ביטחון.

אך לילה החכמה שמעה את חוסר הביטחון בקולה של אמה.

היא התנתקה מחיבוקה והסתכלה עמוק אל תוך עיניה של אמה העומדת מולה איתנה ויציבה.

"אמא," תבע קולה, "את באמת תחזרי?"

עיניים.

"אני אחזור." השיבה אמה. אך עיניה... הן הביעו דבר אחר.

"אמא." קולה של לילה התחזק, "את. תחזרי. ?"

אמה הסכלה אל תוך עיניה של בתה. הן נראו מלאות עוצמה. הן נראו כמעט... בוגרות.

"אני אחזור." הבטיחה שוב, אך הפעם היה קולה מלא ביטחון בדבריה, "אני אחזור ואקח אותך, אני מבטיחה."

לילה הביטה בה רגע נוסף. אחר כרכה שוב את ידיה הקטנות סביב מותניה של אמה. "זכרי את הבטחתך." אמרה כשדמעות עולות בעיניה.

מרוב העוצמה הרבה שריחפה באוויר, אמה של לילה כמעט ושכחה.

היא עצמה את עיניה מעל לילה המחבקת אותה ונתנה למחשבותיה לגלוש ולנדוד. תליון כסוף הופיע באוויר ולב קטנטן השתלשל בקצו.

אמה של לילה הרחיקה מעט את בתה מעליה. "הסתובבי לילה," אמרה ברכות.

לילה הביטה בה לרגע. שוב העיניים האלה... אחר הסתובבה בהפנותה את גבה כלפי אמה.

אמה הניחה את התליון על צווארה של לילה וסגרה אותו. "הוא יגן עליך, בתי. אני אוהבת אותך." נשקה לקודקודה הקטן של בתה. היא צעדה צעד אחד לאחור, כדי להביט בבתה בפעם האחרונה. עיניה בהקו באהבתן.

"זכרי את הבטחתך, אמא. גם אני אוהבת אותך." זלגו הדמעות על לחייה של לילה.

"אני זוכרת. ואני אחזור." המילים נשמעו במעורפל ואמה של לילה לא נראתה עוד.

לילה נשארה לבדה. ילדה בודדה ללא אמא. בודדה וללא הגנה.

הילדה הקטנה תפסה חזק בלב הנמצא בקצה התליון.

"אני אוהבת אותך, אמא. ואחכה לך. אחכה עד שתבואי." לחשה.

ולילה אכן חיכתה. אך אמה לא חזרה. 

IM ALרות.
IM AL
26/09/2016 15:21
רותקתי,, תודה.
מעט ליטוש אבל לא יותר מדי כי יש בכתיבה שלך משהו פראי ומקסים.
YN71
26/09/2016 15:40
ללטש אפשר תמיד, אף אחד ושום דבר לא מושלם. תודה רבה :)
רות.
26/09/2016 16:25
מסקרן, כתוב יפה, מרתק... כל הכבוד שאת לא מוותרת על הסיפור גם אם הוא לא מתקדם עכשיו, אני וותרנית סדרתית כשאני כותבת סיפורים, ויש לי מה ללמוד ממך (:
YN71
26/09/2016 18:35
הוא נכתב עם הרבה הפסקות באמצע, זה לפי חשק רוב הזמן.. יש לי הרבה מה להשתפר.. ;)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: