עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

"הפסק לחפש את הדרך אל האושר, התחל לראות את האושר שבדרך."
כתיבה היא הדרך שלי אל האושר :)

מוזמנים להגיב, לאהוב, לדבר.. אשמח לכל דבר :)
וכיוון שאין פה אפשרות לפרטי.. מוזמנים באינסטגרם such_random. תרגישו חופשי!
חברים
יהלוםsunshineBlacKEyesיותםDo what I wantIM AL
Survives
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
לשם עפות ציפורים/יראת

לשם עפות ציפורים בעיניים סגורות:
צוללות חסרות דאגות
ומחכות.

תהום שהיה ולעולם לא ישוב
ריח ההדר והפריחה
עפות אל הלא נודע
מעבר לכל דמיון
סיפור ללא שם
•  פרק 1
•  פרק 2
Built by Shrapnel
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4

Built by Shrapnel | נבנית מרסיסים - פרק 3

04/12/2016 14:26
YN71
סיפורים, החיים
3

ההפתעה ניכרה על פניי. אוסטרליה גדולה - איך קורה דבר כזה? אלוקים אוהב לצחוק עלינו מלמעלה...
תומי משך בידי ונצמד אלי בביישנות. הוא היה ילד חברותי וכריזמטי מאוד יחסית לגילו, וכרגע נח על פניו מבט סקרני.
"סתוי, מי זה?" שאל אותי בלחש.
לא ידעתי כל כך מה לענות על זה כיוון שבעצמי אפילו לא ידעתי את התשובה. "לא יודעת תומי, סתם מישהו נחמד." קרצתי לו כשומרת סוד בינינו.
ללא כל בושה שאל תומי את הזר מי הוא, כשהמבט הסקרני שלו עדיין על פניו.
הזר נראה משועשע מעט. "אני יונתן, ואתה?" ירד על ברכיו כדי להיות בגובה עיניו של תומי.
סופסוף שמעתי את שמו של הזר. שם יפה דווקא.
"תומר." השיב בביישנות נוכח הזר בגיל של אחותו שמדבר איתו.
"איזה שם יפה! ובן כמה אתה?" הילד הקטן שהחזיק בידו כל הזמן הזה הקשיב לשיחה בסקרנות דומה לזאת של תומי.
"בן שש." אמר תומי בגאווה.
"איזה כיף! אז אתה בגיל של איתן!"
תומי הסתכל על הילד בשאלה, תוהה לעצמו אם איתן זה הוא.
העפתי מבט בשעוני. הזמן עבר מהר ולא רציתי לאחר ביום הראשון שלי.
"טוב יונתן," כחכחתי בגרוני, "כל זה טוב ויפה אבל אני טיפה ממהרת. אני מניחה שהם באותו הגן...?" שאלתי רק כדי לוודא.
איתן נראה ילד חמוד. אני חושבת שהוא ותומי יתחברו מהר.
"אני מניח." יונתן התרומם. "בואו." החל ללכת עם איתן ותומי ואני אחריו. לפחות זה יחסוך לי זמן במציאת הגן במקום הזה.
שמתי את תומי בגן, מאחלת לו בהצלחה עם חיבוק ויודעת שהוא יסתדר גם בלי לדעת אנגלית. עזר שאיתן ידע עברית כמו יונתן, קצת רצוצה אבל קיימת.
אלוקים, המקום הזה הוא כמו מבוך אחד ענקי.
למזלי היה לי זיכרון לא רע וזכרתי איך הגענו לשם. חזרתי אחורה ויונתן הלך לצידי.
"אז שוב פעם את גברת גבות." אמר יונתן בשעשוע קל.
"זו אני אדון זר." החזרתי לו באותו המטבע.
דווקא אהבתי את היחס שלו לתומי, ונראה שאיתן היה מאוד חשוב לו. כמוני וכמו תומי.
"אני עדיין זר? חשבתי שכבר הצגתי את עצמי." גירד בראשו. התחלתי להבין שהוא עושה זאת תמיד מתוך מבוכה. ווואו, זה היה כל כך חמוד.
"הצגת לתומי, ומה עכשיו אתה יודע מה זה זר?" עקצתי.
"בדקתי במילון גוגל." עקץ בחזרה.
"פשש התרשמתי. זה לא רע."
"לא רע בכלל." צחק.
צחקתי איתו. הוא התברר כאדם נחמד סך הכל, לא מזיק.
"אז כמו שכבר אמרתי ואני יודע שהקשבת למרות שאת לא מוכנה להודות בעניין, אני יונתן."
"הקשבתי רק בגלל תומי, לא בגללך." ציינתי.
"אוקי ו?" האיץ בי.
"ואני סתיו." נכנעתי לעיניו הצוחקות.
בלי לשים לב הגענו לקומת התיכון. הייתה שם קפיטריה קטנה וכיתות פזורות לאורך כל הקומה, לא יותר מדי.
הסתכלתי סביבי מחפשת את כיתה י"א2, הכיתה שכבר נאמר לי מראש שאהיה בה.
"איזה כיתה?" שאל יונתן כשראה שאני מחפשת. אני בטוחה שהוא כבר הבין לבד שאני חדשה.
"י"א2."
"בואי." החווה בידו לכיווני וליווה אותי עד דלת הכיתה.
"תודה." אמרתי, מחייכת מעט לעיניו המושלמות.
"בכיף." קרץ והלך, משאיר אותי תוהה באיזה כיתה הוא בכלל. סתם מסקרנות, לא יותר. הוא סיקרן אותי.
נכנסתי לכיתה. למזלי היה זה היום הראשון ללימודים, כך שלא הייתי צריכה לדאוג שאתפוס מקום של מישהו.
סרקתי אותה במבטי, שומעת הרבה אנגלית מסביבי.
"הי!" נשמע קול נשי חביב לכיווני, "מי את?"
הקול התחבר לנערה עם שיער שטני חלק וארוך ועיניים חומות, והיה לה חיוך חביב על הפנים. לידה ישבו עוד נער ונערה שהסתכלו עלי גם בסקרנות.
אני סתם מישהי שאתם לא מכירים שבמקרה, ממש במקרה נכנסה לכיתה שלכם ביום הראשון ללימודים, גיחכתי לעצמי בראשי.
אבל הם נראו נחמדים, ואני באמת לא מכירה אף אחד אז למה לא.
"הי, סתיו." עניתי.
"בואי בואי," קראה אלי הנערה, "מה את עומדת שם?"
התקרבתי לעברם והרגשתי קצת מוזר בחברת הנער, בכל זאת עברו הרבה שנים טובות מאז שלמדתי באותה הכיתה עם בנים.
"אני קים, זאת שני וזה קייל." שלושתם חייכו לעברי.
"למה חלק מהשמות ישראלים וחלק אמריקאים?" תהיתי בקול.
קייל צחק. "אפשר להבין מה היו מחשבותיהם של ההורים."
יש משהו בדבריו.
"אז מאיפה את? כבר הרבה זמן לא הגיעו לפה חדשים..." התעניינה שני.
"ישראל." אמרתי בגאווה.
"באמת?!" שלושתם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח.
"באמת." צחקתי למראה תגובתם המופתעת.
קריאות של "מה!", "ספרי לנו!" ועוד כגון נשמעו במקהלה.
"למה אתם כל כך מופתעים?" שאלתי, עדיין מחויכת מהצחוק.
"אנחנו מתלהבים!" ענתה שני בהתרגשות, "ישראל תמיד הייתה החלום של כולנו! טוב, שלי לפחות. את יודעת שהשם המקורי שלי הוא שאנון אבל קיצרתי בכוונה לשני?"
"זה מסביר את עניין השמות..." צחקתי.
לפתע נשמע הצלצול. ואני עדיין לא ידעתי איפה אני יושבת.
שני ראתה את מבוכתי. "בואי שבי לידי, קים וקייל רק יפריעו לך כל השיעור וחבל." אמרה בזימה.
מבט חסר הבנה עלה על פניי. "אסביר לך אחר כך." לחשה לי.
הנהנתי והתיישבתי במקומי, מחכה לראות עד כמה קשה הולכת להיות לי שנה מלאה בהרבה אנגלית.


---


כנראה שיש לי משהו עם פרקים קצרים.. ככה זה כשכותבים בין דבר לדבר בצבא. העיקר שנהנים!
רות.IM ALSurvivesמאיה דקל
רות.
04/12/2016 17:26
מסקרן לדעת לאן תוביל העלילה, תמשיכי לכתוב :)
YN71
04/12/2016 17:44
משתדלת :)
Survives
10/12/2016 23:17
מדהימה!
YN71
11/12/2016 16:29

מאיה דקל
31/01/2017 21:00
תמשיכי לכתוב! יש לך כתיבה מדהימה! את באמת מוכשרת!
מאיה דקל
31/01/2017 21:00
תמשיכי לכתוב! יש לך כתיבה מדהימה! את באמת מוכשרת!
מאיה דקל
31/01/2017 21:00
תמשיכי לכתוב! יש לך כתיבה מדהימה! את באמת מוכשרת!
מאיה דקל
31/01/2017 21:00
תמשיכי לכתוב! יש לך כתיבה מדהימה! את באמת מוכשרת!
YN71
07/02/2017 01:20
תודה רבה לך! :)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: