סיפור ללא שם - פרק 2

2

ניקו בחן את האבן שנחה בתוך כף ידו הפתוחה.

האבן הייתה מחוספסת מעט, ונראתה כמעין צדף. קצוות חדים בלטו ממנה בכיוונים שונים.

ניקו שלח את ידו השנייה וליטף בזהירות את החלקים החדים שלה, בכיוון ההפוך. אחר הקפיץ את האבן באוויר פעמיים, התכופף מעט, התרכז, וזרק את האבן הלאה ממנו בכוח.

האבן הקטנה עפה באוויר במהירות והחלה צונחת בקשת רחבה.

ניקו הביט על מסלולה במתיחות.

האבן נחתה במרחק לא רב ממנו, ושרטה קלות את גבעול הפרח על ידו נחתה.

ניקו קילל חרש. לעזאזל, שוב זה לא עבד. חשב בייאוש מהול בזעם.

מתוך הזעם הנסתר התכופף לאדמה הטחובה, תפס אבן אחרת בידו וזרק אותה הלאה ממנו בלי לחשוב.

בום! פילחה האבן שני גבעולים בדרכה ונפלה דוממת וחסרת חיים.

ניקו הביט בה המום. זה הצליח! צהל בתוכו. עכשיו נסה שוב פעם אחרונה, פקד על עצמו.

האבן פילחה גבעול אחד.

מספיק, חשב ניקו, הלאה.

הוא הסתובב כה וכה, סוקר את סביבותיו. הוא ניגש לעץ הקרוב אליו ובחן את גזעו העבה. ציפור צייצה ממרחק, שיר בלתי נשמע. ניקו הניח את ידיו על הגזע. חזק. גדול. הוא השעין את ראשו עליו והקשיב. נושם. הוא הסתובב סביבו בזהירות, בוחן אותו מכל צדדיו לפרטי פרטים, עד הפרט האחרון. ושוב מישוש. ולאחר מכן תלישה פתאומית למדי.

פיסת עץ קטנה בגודל כף ידו נחה בחוזקה בין אצבעות ידיו. ניקו התכופף ושלף סכין מטבח קטנה מתוך מגפו. היה לו מזל שאף אחד לא הבחין בהיעדרה, ומאז היא איתו, מלווה אותו לכל מקום. החברה הטובה ביותר שלו.

הוא הפך את פיסת העץ שבידו כמה פעמים עד שמצא את הצד המתאים ביותר לשיוף, והחל לשייפה במרץ.

זה עדיין לא מספיק מהיר. הוא יצטרך לעבוד על כך..

ציפור צייצה שוב ממרחק, כדיסק שרוט החוזר על עצמו פעם אחרי פעם. העננים מלמעלה התפזרו לאיטם, חושפים את החמה הצורבת. תרועת חצוצרה קרעה את האוויר בצרחה רמה וחדה.

ניקו קפץ במקומו. "שיט!" סינן, כשהפיסה והסכין נפלו מידיו על האדמה.

הוא אסף אותן במהירות ודחף אותן אל תוך מגפו. אחר נשם כמה נשימות מהירות ונתן לרגליו דרור. אסור לו לאחר שוב, אסור לו להסתבך שוב, אסור לו. דרור...

הוא הגיע בזמן. מצוין, הוא משתפר.

ניקו נעמד במהירות ליד ג'ון, רגליו דום וידיו סבך. הוא לפחות חשב שזה ג'ון, הוא לא היה בטוח בכך. בהתחשב בכך שדיבורים לא היו מקובלים במקום הארור הזה שנתקעו בו, אף אחד לא טרח אפילו ללמוד את שם שותפיו. וכך היה גם ניקו.

"בטלר!" רעם קולו של המנהל.

ניקו מיהר להצדיע. "כאן, אדוני." אמר.

"בוא לכאן." ערמומיות נשמעה בקולו.

היה ברור לכולם שלמנהל ישנו יחס מיוחד לנער שחור השיער. לא היה ברור למה, אך כולם ידעו שהמנהל שונא אותו באופן יוצא דופן. מאוד שונא אותו.

ניקו התקדם באיטיות שלווה ממקומו במסדר. מה הוא רוצה הפעם? חשב בשעמום.

המנהל נראה חסר סבלנות יותר ויותר. ניקו הגיע אליו ונעמד במרחק כמה צעדים בטוחים ממנו ומידידו הותיק, הזעם.

המנהל צמצם את המרחק בכמה צעדים בודדים. "בטלר. שלום אדוני." זלזל קולו, "איפה היית הפעם? תן לי לנחש, בטח הלכת לחפש את אמאל'ה המסכנה." לגלג.

ניקו שמר על פנים חתומות. "כן, הלכתי לחפש את אמאל'ה. אבל לא את שלי, את שלך."

"מה אתה אומר." צמצם המנהל את עיניו.

"מה שאני חושב." השיב ניקו בנחת.

פניו של המנהל האדימו. "אתה תורן למשך החודשיים הקרובים. ואין הנחות, גם בימי הופעות. מובן?" אמר בכעס.

"לא ממש." ענה ניקו וחזר למקומו בלי שום בושה.

המנהל התבלבל לרגע, אך חזר מיד לארשת הזעף הקבועה שלו.

המסדר התנהל כרגיל, כשכולם מצייתים כחיילים למפקדם העליון. כולם פחדו ממנו. גם ניקו, אך הוא בחר להתעלם מכך ולא לתת לפחד להשתלט..

לאחר המסדר פנו כולם לחזרות. הייתה להם הופעה עוד שבוע.

האימונים היו מתישים. כמעט כולם התמוטטו עוד שם, ומי שהחזיק מעמד התמוטט על מיטתו בלילה. זה היה יום קשה לכולם.

***

נערה רצה מהר, מעיפה מבטים מאחוריה, חסרת נשימה.

היא רצה ורצה, עוברת כבישים, אבנים, עצים, רכבות. לא עוצרת לרגע.

"עצרי..." נשמע קול לוחש, מטפס מעלה וקדימה, מטפס ומטפס. "עצרי..."

הנערה העיפה מבט אחרון לאחור וקפצה על הקרון המתקרב במהירות.

עכשיו היא בטוחה בפנים. שום דבר רע לא יאונה לה.

היא התיישבה רועדת בפינת הקרון, מתכנסת בתוך עצמה. "מתי יגמר כל זה..." לחשה ותפסה בידיה את תליון השרשרת שהייתה תלויה על צווארה.

היא תפסה בו חזק ודמעה החליקה על לחיה, נותנת לה מעט מים לרוויה.

הנערה המשיכה להתכווץ לעצמה בפינתה, קטנה עוד ועוד.

הרכבת המשיכה לנוע במהירות על הפסים, מרחיקה אותה מכלל סכנה.

כשלפתע פילחה צעקה את האוויר.

***

ניקו התעורר במיטתו, שטוף זיעה. זה רק חלום, אמר לעצמו. אך עדיין דאג לשלומה של הנערה. הוא לא ידע מדוע, אך כך הרגיש.

"קומו!"

ניקו התעורר לאט לאט. הוא כבר היה רגיל לצעקות האלו על הבוקר.

"יש לכם בדיוק עשר דקות להתייצבות!" נהם.

"סתום את הפה כבר." מלמל ניקו לתוך כריתו.

"קדימה!" קרא קריאה אחרונה ועבר להתעלל בחדר ליד.

ניקו קם ממיטתו בחוסר רצון. הוא עשה מתיחות בוקר זריזות והתלבש במהירות.

חלומו הטריד אותו מעט, אך הוא הניח לו בשלב הזה של היום. לא היה זמן לחשוב, לא היה זמן לעצור.

מסדר הבוקר הגיע. כולם עמדו במקומם.

"בוקר." הרעים קולו של המנהל וניגש ישר לעניין, בלי הקדמות מיותרות. "כמו שאתם יודעים, היום יתקיים מופע. אני רוצה שהכל ילך פיקס ובלי תלונות, מובן? המופע יתקיים באוהל הקרקס כתמיד, אך הפעם נעבור לאמפי שליד בית הנשיאה. כולכם יודעים מה הכוונה במעבר – אני לא צריך להטריח עצמי בהסברים מיותרים. המעבר הפעם יהיה מעט יותר תובע – למרות שהכל פה תובע כבר ברמות מכובדות ביותר – ולכן זה אומר שהפעם כולכם תיקרעו." צחקק לעצמו, "לא שאכפת למישהו, מכיוון שאתם לא תראו זאת לאף אחד והופעתכם תהיה החלק החשוב ביותר בערב." קולו הפך חד, תובע. "מובן לכולם?!" הרעים שוב.

"מובן, המנהל." הצדיעו כולם, גם אם בחוסר חשק מופגן. לא הייתה לאף אחד ברירה.

"מצוין." חייך המנהל בסיפוק. "ועכשיו – לעבודה!"

המסדר התחלק מיד ליחידות, והחל צועד באופן מסודר כחיילים בצבא הצועדים אל עבר מטרת המוות הבטוחה.

רק ניקו נשאר עומד במקומו, כתמיד. הוא היה בובת הצעצועים הכי יקרה למנהל, הוא ידע לעשות הכל.

המנהל התקרב לעברו, שני שומרי הראש שלו ישר מאחוריו.

ניקו לא זז ולו צעד אחד ממקומו.

המנהל הגיע אליו, עומד במרחק סנטימטרים ספורים מפרצופו חסר ההבעה של ניקו. הוא תקע את אצבעו בסנטרו של הנער והכריח אותו להסתכל בעיניו.

"אתה," אמר בקול שיכל לעלות מן הגיהנום בעצמו בקלות, "אתה תפיל היום את הנשיאה מרוב הלם והתרגשות, אתה תראה לה מי אני." הוא לא אמר על ניקו, רק על עצמו. "אתה תראה לה שהפנימייה הנחמדה הזאת שווה את כל המאמץ שלה – הכסף שלה – שהיא תתפעל מיכולותיי ותשקיע עוד." התגאה בעצמו. "אך אם תעשה דבר אחד שגוי," התחלף קולו באחת, "משהו אחד שגוי – אתה תצטער על היום שבו נולדת."

ניקו הביט ישר בעיניו. "אני לא חושב שזה יקרה," אמר בנחת ועיניו זהרו.

המנהל ושומריו קפאו בו במקום, חסרי יכולת להגיב או לנוע.

מפיו של ניקו יצא קול זר, לא קולו שלו. "אני ממש לא חושב שזה יקרה," הסתובב סביב שלושת הקפואים בשעשוע קל, "הערב יראה ניקו במלוא כוחותיו, המלאים יש לציין. הוא יצטיין בהופעתו, אך לא רק בזאת."

הקול הבוקע מניקו הרים הפעם הוא את פניו של המנהל אליו, גורם למנהל להיראות קטן חיצונית ופנימית. "ולאחר כל זאת אתה תראה איזה אפס אתה – המנהל," אמר בזלזול, "כי זה מה שאתה, אפס מאופס." הסתכל אל תוך עיניו.

באותו רגע חזר הכל לקדמותו, כשהמנהל ממשיך להרעים בדבריו. "זה מובן לך, בטלר?" ביטא את שמו בזלזול.

"מובן." ענה ניקו בשקט, בקולו שלו.