האמת,

בכלל בזמן האחרון אני נחשפת לזה יותר מדי. כאילו רומזים לי שיודעים על החיים שלי הרבה יותר ממה שאני עצמי יודעת, וכבר לפני שגיליתי את זה במקרה לגמרי רמזו לי איכשהו.

סיפורים על זה, מפורטים אפילו, סדרות וסרטים, כל מיני סוגים של דברים שמדברים על זה.

ואני קוראת אותם! אני. קוראת. זה כל כך מוזר, בחיי.

כאילו לא מספיק שנחשפתי בכלל לרוב העולם הזה שלא הכרתי (ולא אני לא רוצה להגיד עולם המין בכוונה) דרך ספרים ואנשים שב"ה כבר לא חלק מחיי, בעיקר מספרים, - ולמה? כי לא היה לי דרך אחרת להיחשף דרכה וזה סיקרן אותי מאוד כיוון שאם לא איחשף לזה פיזית איחשף לזה במחשבה, לגיטימי, - לא מספיק שנחשפתי לעולם הזה מקרוב, עכשיו גם לעולם הסטיות המיניות שאני כל כך לא אוהבת? שוב, אני לא הומופובית. אני פשוט חושבת שזה לא נורמלי, שמשהו בראש חולה, כי זה לא טבע העולם. ואני לא משייכת את החולי לאנשים עצמם, מההיכרות שלי עם הבנות ועם כמה אחרים כאלה הם יכולים להיות אנשים מדהימים עם אופי חזק, מדהימים. אבל משהו בראש שלהם חולה. אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל ככה אני חושבת.

ואז אני נתקלת בסיפורים כאלה, וממשיכה לקרוא אותם מסקרנות לידע, ותוהה לעצמי למה. ובדיוק באותו יום שאני קוראת אחד ממש בטעות אני מגלה שגם היא לסבית ולא רק השניה. בדיוק אחרי. מקרה? אני לא חושבת. יותר כמו רמזים שפזורים מסביבי כל הזמן.

ואני מסתכלת עליהן ופתאום זה הרבה יותר מפריע לי, כי אני כבר רואה מעבר. ואני מאחלת להן את כל הטוב שבעולם, אבל לא הייתי רוצה להמשיך לראות את זה מול עיני כל לילה מחדש.

אבל אני גם לא אגיד להן, אני אשמור את זה לעצמי. בגלל שאני מאחלת להן את כל הטוב שבעולם.

נשארו רק שבועיים שלושה, אני אשרוד כמו גדולה. אני הרי שורדת, כל שמונת או כבר תשעת החודשים האחרונים. בארבעה חמישה האחרונים בפרט. כל יום מחדש.

ואני לא נשברת. וגם אם כן תמיד עליתי חזרה אחרי זמן ששקעתי עמוק למטה, תמיד מצאתי כוחות לעלות. כי הרי אצלי זה סתם דיבורים. אני אוהבת להתלונן, כמו כולם... אז אני מתלוננת כל היום אבל בתוך תוכי אני קמה ולא באמת נשארת שבורה כמו שרואים אולי מבחוץ, מי שזוכה לשמוע אותי בוכה. וזה לא כולם, רק מעטים. 

וזה לא היה קל בכלל. היו ימים קשים, מאוד. הייתי מתקשרת בבכי לאמא או אליו, רוצה רק לשמוע את הקול המעודד שלהם אומר לי שהכל יהיה בסדר ושלא אשים על אף אחד כי רק אני חזקה ורק אני יודעת מה טוב בשבילי. תמיד ידעתי שלקחתי על עצמי משימה גדולה שאולי תגמור אותי לחלוטין, או שלחלופין תחשל אותי. והכל קורה. אני בוכה ואני צוחקת ושוב בוכה ושוב עולה מעלה וככה כמו נדנדה בלי סוף. אבל בסופו של דבר אני מתחשלת לאט לאט עם כל חוויה שנוספת לאוסף ובונה את עצמי, מוסיפה שכבות ומחזקת מה שכבר קיים. לאט לאט.

עם כל זה תהיתי למה אם כבר לקחתי על עצמי משימה אחת כזאת כבדה בשבילי, למה אלוקים מוסיף על כל זה עוד התמודדויות. למה דווקא אני מכולם, שכבר ככה יש לי התמודדות אחת ומרכזית גדולה בחיי, למה עוד אחת, אחת שגם ככה קשה לי איתה. ואז אני חושבת על המשפט - אלוקים לא ישים בפניך מכשולים אותם לא תוכל לעבור - ויודעת שהוא משפט כל כך נכון. והוא לא נכון רק לגבי דברים גדולים יותר כמו מוות ושכול לדוגמא, הוא נכון לגבי כל מכשול בחייו של האדם. בין אם זה מוות של חבר קרוב ובין אם מדובר להבדיל בחרם חברתי לא עלינו. צריך רק להבין את משמעות המשפט, להבין את העומק שלו ואת הכוונה שלו, ולהתעלות מעל הכל. כי זה נכון, הכי נכון.

אני מסתכלת על הכל ורואה. אני יכולה לעבור הכל, גם אותן בידיעה שהן בנות זוג לידי. גם אותן וגם את המילים וגם הכל, אין דבר שלא אוכל לעבור. ובגבורה ובראש מורם, כי אני חזקה ואם קיבלתי את המכשולים האלה בדרך הארוכה שלי כנראה שהם חלק חשוב בחיי ואעבור אותם והם יהפכו לחלק ממני. חד וחלק, באמונה שלמה.